שירים ומחשבות מאת אלברטו לוי
ספר שירה ופרוזה מעורבבים להם יחדיו בספר זה. כולם ממוחו הפורה והקודח
של מחברו אלברט לוי.
"שירים
ומחשבות" מאת אלברטו לוי, הוא קובץ מקסים
ומרגש של שירים ומחשבות, מאחה שברי זיכרונות למילים שמרכיבות את חייו של הכותב.
המבטא הזר פוגש שוב ושוב את הבדידות, על חוף הים, במספרה,
בשדה התעופה, נוגע בשירים, מתפשט, לא מאולף, כמו פס דק של זיכרון מערפל רחוק.
"כשהייתי ילד באיטליה הוריי היו נותנים לי כסף לקנות איזו חוברת שארצה בחנויות מוכרי העיתונים. לא
פורנו, זה היה מחוץ לתחום הילדים בשנות השבעים, אבל היה אז עושר
מדהים של חוברות ועיתונים מכל הסוגים שזה עתה יצאו מבתי הדפוס, ונדבק בהם
ריח מיוחד שנעלם מהעולם, חוץ מאשר ליד הפיצוצייה הרוסית הזאת בראשון" (מתוך
ריח חנות מוכר העיתונים(
בבקרים לובש אלברטו לוי את חלוק הלבורנט ויוצא אל המעבדה. בלילות הוא
משאיר מאחוריו את המבחנות המבעבעות ואדי החנקן, נכנס לחדר העבודה בביתו וכותב.
בפנים, מבודד מרעשי העולם, הוא חוקר בסבלנות חוויות ומתיך אותן למילים וצלילים
שמהם עשויים חייו, חיים של מהגר. לוי, מעבדן (לבורנט), משורר ומוזיקאי, נולד
בארגנטינה ב-1961 לאב יליד מצרים ולאם איטלקייה יהודייה שברחה עם הוריה מאירופה
הנאצית. כשהיה בן שנה עלתה המשפחה לארץ. מאז הוא נע ונד, שוזר חוטי מילים
וזיכרונות בין איטליה לישראל. גם כשהגיע לשנת ניסיון בקיבוץ, גם כשעזב וגם כשחזר
לכאן שוב בגיל 21, הניגון האיטלקי עטף מילים, נגע בתחושת הזרות ובכאב.
אלפא רומיאו
ואני זוכר
שנסענו לאט
עם האוטו הכחול
החדש.
ואני זוכר
שהיו שם אדים,
על החלונות,
את פחדת שמישהו יבוא לראות,
אבל לא היה שם אף אחד
באמצע הלילה של החורף המקפיא ההוא.
והיינו מול העיר הגדולה,
והיו שם כל האורות הללו
והנוף היפהפה.
וכמה שעות, כמה שעות
באוטו הכחול
עם המנוע החזק,
האוטו החדש שאבא קנה,
והיינו אוהבים
עד סוף הנשמה.
ומי חשב אז
שזה יוכל להיגמר,
שזה יוכל להיגמר,
ולא לשוב לעולם,
ולא לשוב לעולם.
ואני זוכר
שהתחיל אז שלג כבד
שכיסה את אספלט הכביש
והאוטו התחיל לסטות מהמסלול.
בכל סיבוב שמאלה
היה נוסע ימינה.
ואחזת בי בכוח
עד שהעצם כאבה,
והיינו כל כך קרובים
ובאמצע הלילה
שנינו היינו גוף אחד
שנסע על האספלט המושלג.
והיינו מול העיר הגדולה
והיו שם כל האורות הללו
והנוף היפהפה.
הענן והצייר
ענן לבן נע אט לכיוון מילאנו.
בתוכו ברקים,
סביבו שמיים כחולים.
לא נשמעים קולות רעמים
לפנות ערב.
אין את זה בארץ.
ענן בודד ובתוכו ברקים,
גשם תחתיו.
בחדר של דוד ג'ורג'ו
ישנו ספר של קאזורטי.
הנכדה שלו למדה איתי בכיתה.
היא לא הייתה מבריקה בלימודים,
ביתה היה בית אומנים
משהו מהסרטים.
אביה ירש אותו מאביו, הצייר המיליארדר,
אומן ענק שחשיבותו היסטורית.
כשהפכה לאישה צעירה
היא נראתה כמו מלכת יופי.
משהו כל כך יפה, בל יתואר במילים.
כמובן באותם ימים לא היה לי שום סיכוי
איתה.
הייתי שייך לליגה עלובה מאוד לעומתה.
מהספר אני למד שסבא שלה צייר המון
נשים בעירום,
חלקן יפות וחלקן לא.
אולי ציוריו השפיעו על חיפושה אחר
היופי המושלם.
מחוץ לחדרו של דוד ג'ורג'ו
ענן לבן ובתוכו ברקים,
סביבו שמיים כחולים.
אין את זה בארץ.
הוצאת ספרי ניב/ עריכה: גילי
תל אורן/ עיצוב כריכה: אלה רסקין/ הפקה ועיצוב גרפי: ספרי ניב/ 173 עמודים 2021.
תגובות
הוסף רשומת תגובה