אחרון יהודי השטעטל מאת עוגן ר. לעווי
אחרון יהודי השטעטל מאת עוגן ר. לעווי מה משמעותו של הזיכרון כאשר הוא נכפה על אדם עוד בטרם גיבש זהות משלו? מה הפירוש הריאלי והרגשי של הצורך לגדול בתוך עולם שנמחק, להיבנות מתוך שברים של ציביליזציה שאיננה עוד? ברומן "אחרון יהודי השטעטל" מאת עוגן ר. לעווי (בהוצאת "סטימצקי"), השאלה הקיומית הזו אינה נותרת בגדר מופשט פילוסופי בלבד היא מהווה את התשתית הנפשית והעלילתית של הספר כולו. זהו אינו רק סיפור חייה של דמות יחידה, אלא מפת-דרכים רגשית של דור שלם שנולד אל תוך ה"אחרי": דור שני לשואה שגדל בצל החורבן, תחת המגף הטוטליטרי-קומוניסטי, בטרם יצא למסע חיפוש אחר בית וזהות. הילדות בצל הטרנס-דוריות: לחיות בין זיכרונות שלא חווית אחת התמות המרכזיות שמציב הרומן היא העברה בין-דורית של טראומה ( Transgenerational Trauma ). עבור הגיבור, העיירה היהודית (השטעטל) על גדות הדנובה אינה מקום פסטורלי, אלא חלל מלא ברוחות רפאים ובשתיקה כבדה. שתיקת הניצולים כמבנה זהות: הניצולים המקיפים את הנער בונים את חייהם מחדש על חורבות העבר, אך שתיקתם אינה היעדר מילים – היא נוכחות פעילה...