גברת אלקלעי ישנה עם נעלים מאת גיל עדני
גברת אלקלעי ישנה עם נעלים מאת גיל עדני
הספר עם השם המוזר והכריכה הדהויה כשבמרכזה אדם תימהוני
וכלב לצדו, לא הכינו אותי לחוויית קריאה מיוחדת ומרגשת במיוחד.
ספר סיפורים ענוג עם אופי, סיפורים שבמרכזם אנשים
לעתים הרואיים שהחיים לקחו אותם למטה, סיפורים שבהם בחייהם של הגיבורים אין טכנולוגיה
והם ממקמים את אסונם והצלחותיהם בידיהם בלבד.
מצאתי את עצמי דולה סיפורים כמו פנינים ומקריאה
לבני הבית. כל הסיפורים נגעו בי בתורם, בזווית ראיה כזו או אחרת.
התפאורה ממנו נבנו הסיפורים התחנה המרכזית בתל
אביב, אופי האנשים חולשותיהם והמיץ העכור בהם חיו היה מרתק מאוד. ספר מיוחד ומהנה
בדרכו.
"גברת אלקלעי ישנה עם נעלים" מאת גיל עדני בהוצאת הספרים "אוריון", הוא קובץ מקסים
ומרגש של סיפורים קצרים שכתובים מזווית ראייתו של ילד בשנות השבעים והשמונים של
המאה ה-20. סיפורים שמקפלים בתוכם מציאות שעיצבה את המבוגרים שאנחנו היום. הוא עוסק במערכות יחסים בתוך המשפחה מנקודת ראות אישית ונוסטלגית.
במבט אוהב מפיח המחבר חיים בדמויות השקופות בעלות הידיים
המיובלות עם שחור מתחת לציפורניים מהתחנה המרכזית בתל אביב, מחולון ובעיקר
מהילדות, הנעורים ומהחיים של כולנו.
הוא נותן להן שם ופנים ומציג אמת חזקה, נוקבת, ביקורתית, שנונה
והומוריסטית בשפתן - עליהן, עלינו ועל
החברה שבה אנו חיים. תקראו עליהם - תבינו אותנו.
הסיפור "גברת אלקלעי ישנה עם נעליים" הוא
סיפור על אישה אחת שחיה בתחנה המרכזית בפחד מצמית ויומיומי. זה סיפור מייצג שמדבר
על אישה אחת, אבל למעשה מציג את סיפורם של האנשים שבנו את הארץ הזאת והמדינה שכחה
אותם. אנשים שהיו עמוד השדרה של המדינה וכעת לא קיימים.
הסיפור "על החובה לא לזכור" הוא סיפור שלקוח
מתקופה אחרת בה שכן היה שכן. מדובר על קודים אחרים. בתקופה בה עולה חדש מגרוזיה
הייתה מילת גנאי מגיע ישראלי ומושיט לו יד ברגע הקשה בחייו. שנים אחר כך המזל מאיר
פניו לעולה והוא רוצה להשיב לבנו של הישראלי כגמולו, וכאשר הישראלי, אביו של
הכותב, שומע על כך ממרחק השנים הוא ממלא פיו במרק - בניגוד למקובל לחשוב שיש דברים
שחובה לא לזכור.
הסיפור "שובו של רוצח" עוסק בסיר הלחץ שנוצר בתל אביב בתקופה של
לפני קום המדינה ובברית דמים שנרקמת בין אישה אחת, אם לשלוש בנות, למנהיג כנופיה
ערבי שרצח שוטר אנגלי. מי שלכאורה אמור להיות האויב הופך להיות חבר של אמת
ומשיב טובה כגמולה.
הסיפור "אבטיחים" מתאר סולחה משפחתית אחרי 35
שנה. זה סיפור על בגרות, על ויתור על אגו לטובת משהו
יותר חשוב, על אהבה, על משפחתיות, ועל מה לא בעצם, על הכאה על חטא, על אבל ואולי
בעיקר על מבט לעתיד.
הסיפור "מזרן ביצים" מלמד אותנו שגם ברגע הכי נמוך מגיעה הושטת יד
מהמקום הכי פחות צפוי שכולנו כל כך מחונכים להסתייג ממנו. ניסיון
להביט בצד היפה של האחר והשונה באמצעות סיפור על רגע קשה במיוחד.
"נוסטלגיה היא
זגוגית מכוסה ערפילי געגוע, כלואה באמבטיית קרח של כאן ועכשיו. זה היה חמישי בערב
חורפי. הבית כולו היה אפוף ריח של חמין, כזה עם קישקע וביצים חומות שעומדות על אש
קטנה ואסבסט כדי שאחרי יממה על האש אפשר יהיה לאכול את העצמות. מחוג השעון שלפני
'מבט' בשמונה בערב טרם השלים את סיבובו..." (מתוך הספר)
"גברת
אלקלעי ישנה עם נעלים" זהו ספר הביכורים של גיל
עדני (54), תושב מועצה מקומית בית דגן, שם הוא עובד כמנכ"ל המועצה. הוא דור
24 בארץ, בנם של משה (מוסא) ומרים ז"ל, שלהם מוקדש הספר, אבא של נבו ושחר,
שיבדלו לחיים ארוכים וטובים. גיל בעל שני תארי MA,
עוסק בניהול, וכותב כי... הוא לא יכול אחרת.
הוצאת ספרי אוריון/ עריכה: תמר שיטה/ איור עטיפה:
מאיר דאבוש/ עיצוב עטיפה: שיר לוי/ 187 עמודים 2022.
תגובות
הוסף רשומת תגובה