נער עם כינור מאת יוחנן פיין

 

נער עם כינור מאת יוחנן פיין

כל ספר על השואה הוא מצבת זיכרון ששופכת אור ושביבי תקווה על התופת שעברו היהודים באותם ימים. הנצחה חשובה מאין כמוה למעננו ולמען הדורות הבאים. 'נער עם כינור' הוא ספר חשוב ומרגש מאין כמוהו ומתאר מקומות, ודמויות בגטו קובנה הידוע לשמצה.

"נער עם כינור" מאת יוחנן פיין,  נקרא כסיפור עדות וכרומן סוחף ומרתק, המתרחש בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ובתקופה שאחריה. הסיפור נע על פני גטו קובנה, מקומות מסתור, תלאות ונדודים, עד הגיעו של המספר לחופי הארץ."

'ראשיתו של הסיפור ב-22 ביוני 1941, עת פלשו צבאות גרמניה הנאצית לליטא, יום בו תמה ילדותו של יוחנן, והוא אז בן 11. וסופו ב-9 בפברואר 1950, יום בו הגיע לחופי ישראל והמרדף אחריו תם.

לספר שלושה חלקים. חלקו הראשון הוא סיפור הישרדות והצלה של הילד יוחנן בגטו קובנה. הסיפור הוא עדות מתוך הגטו, סיפורו של יוחנן, גבורת אחותו יהודית, וסיפורם של אחרים שלא שרדו את התופת ההיא. במיוחד נוגע ללב הוא סיפורה של הילדה גטא׳לה שנולדה ביום סגירת הגטו והוציאה את נשמתה ביום חיסולו.

חייו של יוחנן נצלו בזכותו של יונס פאולביצ׳יוס, פועל חקלאי חסר השכלה אמנם אך בעל לב. יונס ומשפחתו שמו את נפשם בכפם והצילו 16 נפשות, 12 יהודים, שני שבויים רוסיים, ושני לוחמי מחתרת ליטאים. מכיוון שלא היה בכוחו של יונס להציל את כל היהודים, הוא החליט להציל את רוחו של העם היהודי. כך התהוותה בביתו ובמסתורים שהכין, כעין תיבת נוח ובה מהנדס יהודי, רופאים יהודים ונער עם כינור. יוחנן, כנר בילדותו, הרשים בנגינתו את קסטוטיס, בנו של יונס לפני המלחמה. הכרות חד-צדדית זאת הניע את קסטוטיס לשכנע את אביו לאתרו בגטו ולהצילו. חלקו הראשון של הספר הוא גל-עד לגבורתם של בני משפחת פאולבצ׳יוס.'

'חלקו השני של הספר מתרכז בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה עת שבו השורדים אל מה שנותר מביתם וניסו לאחות את שברי חייהם. בתחילה, יוחנן, נער יהודי בודד, חי עם מציליו הליטאים ואחר כך עם אמו ואחיותיו ששרדו בדרך פלא. אך תלאותיו לא תמו. אנטישמיות, עול הכיבוש הסובייטי, מחסור ועצב. אך גם שמחת נעורים, ותעצומות נפש.'

'חלקו השלישי של הספר, מספר את סיפור הימלטותו של יוחנן מליטא הסובייטית לפולין בה חיי כשלוש שנים בזהויות שאולות.  יוחנן הצטרף לתנועת נוער ציונית, עבד עם בני נוער, צעירים ממנו בשנים אחדות, יתומים ברובם ובהם אשתו לעתיד, אז יתומה בת 15. התקופה הייתה רוויה בוויכוחים רעיוניים בה ניסו הניצולים למצוא כיוון לחייהם ומשמעות לאחר השבר הנורא של השואה. יוחנן מתאר בספרו את המאבקים הרעיוניים האלו בין ציונות לקומוניזם.'

יוחנן היה בן מעל 70 כשכתב את הספר, כמעט 60 שנה לאחר התרחשות המאורעות. הוא מתאר את המאורעות של ילדותו לפי הקשרם ולא בהכרח בסדר כרונולוגי, תוך איפוק ואפילו במעט הומור שמאזן את התוכן הקשה. הספר אינו מסמך היסטורי יבש, כי אם עדות לעוצמת רוח האדם. תורת חייו מתבססת על התנסותו והערכים אותם רכש מאביו שנספה בשואה. שני ערכים מזכיר יוחנן בספרו. הראשון - אדם חייב להיות ״א-מענטש״. כה פשוט, אך בזמני גזרה, כמה מעטים העומדים בכך. והערך השני, הוא שאין להדמות ״להם״ -  לנאצים, לגזענים. גזענות היא אבי אבות הרוע, היא נרכשת ומונחלת. היא שואבת את כוחה מפחד, תסכול, הסתה ורדיפת בצע ושררה.

האקטואליות של תורת חיים זו היא בתוקף היום כשהייתה אז.

יוחנן פיין, יליד ליטא  1929. שריד גטו קובנה. בשנת 1950 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ עמיר (1950-1953), היה חשב בתאגיד, למד היסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. מאז 1971 , הוא מתגורר בחולון.

הוצאת ספרי ניב/ הפקה ועיצוב גרפי: ספרי ניב/ 359 עמודים 2020.