קוראים בשמה מאת גילה פפר

 

קוראים בשמה מאת גילה פפר

ספר לא קל לקריאה ספוג בדמם של הנרצחים בשואה.
"לכבודך, פלה פפר, ולכבוד כל בני משפחת שטצ'נשליבי לצד שישה מיליון נוספים. שאיש לא קרא בשמם.
ולכם, שני בניי, למען תעמיקו ידע ותישאו בגאווה את שורשיכם גם לדורותיכם הבאים." מחברת הספר גילה פפר.

פייגלע .1955-1927 שבעה ילדים ילדה פרידה עד שבגיל ארבעים ושבע וכנגד כל הסיכויים שוב הרתה וילדה מוקדם מדי את פייגלע שלה. ילדה דעתנית מרדנית וחכמה כל כך. משפחה דתית שהאמונה הייתה נר לרגליהם. עד שהנאצים התדפקו על דלתם וכל עולמם מתהפך בבת אחת. 'קוראים בשמה' הוא רומן רווי ברגשות, סיפור סוחף מהרגע הראשון ארוג במלאכת מחשבת.

"קוראים בשמה" מאת גילה פפר הוא ספר מטלטל בעוצמתו, מרגש ונוגע, בישירותו ובמנעד הרגשות שהוא חושף. הוא מציג את סיפורה של פייגלע, ניצולת שואה, ושל אביגיל, בתה מנישואיה השניים. הרומן מבוסס על סיפורה האמיתי של גילה, היא אביגיל בספר.

"תכתבי, תכתבי עליי ספר, הוליווד אפשר לעשות מהחיים שלי", נהגה פייגלע להפציר בבתה אביגיל, ולא טעתה. חייה היו סוערים. הם החלו בלידה מוקדמת לאם שכבר הייתה סבתא לשני נכדים, ובילדוּת מפנקת ומגוננת שנקטעה באחת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, המשיכו בזוועות השואה ובמחנות הריכוז בהם הלכה פייגלע כשלוש שנים על סף המוות ויכלה לו. שם, בבדידותה ובאימתה במחנות הכפייה נחרטו בנפשה צלקות שהשפיעו על בחירותיה ועל מהלך חייה עד יום מותה.

תקראו בספר על הקשיים הגדולים של אותה תקופה, על קריעתה ממשפחתה, הזוועות שעברה במחנות כפיה עד שחרורה במחנה ברגן בלזן. במחנה העקורים נישאה לאדם מבוגר שפגשה, ילדה את ילדם ויחד הם עלו לארץ. בארץ התגרשה ונישאה לאחר איתו הביאה לעולם את אביגיל. במקום הזה מתחיל הסיפור לעסוק בשתיהן יחד, ביחסים המורכבים ביניהן, בקשר שהתפתח בצל השואה ובצל הבעל זאב.

גם אביגיל כפייגלע, נאלצה לקבור את ילדותה לטובת נאצים עלומים שאימה המשיכה להחיות וסירבה בכל מחיר להשאירם "שם". מערכת היחסים בין השתיים פתלתלה ומורכבת, ובה הן פוסעות במעגלי חיים של אובדן, הקרבה, פחד, כעס, ייסורי מצפון, שתיקות רועמות, אשמות, ריחוק, דחייה, קִרְבָה, חמלה ואהבה גדולה.

בעזות מצח ובאומץ חושפת אביגיל את חייה כבת "דור שני", כשהיא מניחה כתבי אישום כנגד חפים מפשע ונוגעת ללא מורא ב"פרה הקדושה" שנקראת שואה. את השיח שהיא מנהלת עם פייגלע היא קוברת ברובו המכריע במחשבותיה, שם היא מעיזה לשחרר שדים מתרדמתם.

גילה מספרת: "אני מגדירה את עצמי כנשאית שואה. מינקותי שמעתי שואה, ספגתי סיפורים שהיו גדולים מיכולתי להכיל, ראיתי תמונות שאת פשרן לא הבנתי וחלמתי חלומות שהסתיימו בניסיונות הרגעה במיטת ההורים. השואה הייתה המלכה הבלתי מעורערת בבית, והיא נצרבה בדי. אנ. איי שלי כאילו הייתי שם. בתקופות מוקדמות של חיי התענוג של היות נשאית שואה היה מפוקפק למדיי, ובתקופות יותר מאוחרות היה סמל לחוזק ולעוצמה פנימית המבטלת כל קושי טריוויאלי של החיים. אלה וגם אלה הן תחושות לגיטימיות וראויות להישמע כי כמוני, גם אחרים בני הדור השני לא ליקקו דבש לאורך חייהם, וככל שאני מכירה השיח על כך מאופיין בתקינות פוליטית. הדיבור על רגשות הדור השני והמקום שיש לתת לחוויות חיינו בצל השואה אינם עומדים בסתירה ליראת הקודש שאנו חשים כלפיה והמחויבות האישית והכללית של כולנו לשאת את זכרה".

הוצאת ספרי ניב/ עריכה: תמר שיטה/ עיצוב כריכה: אלה רסקין/עיצוב גרפי והפקה: ספרי ניב/ 408 עמודים 2021.