HOPE מאת שחף משה
HOPE
מאת שחף משה
יש ספרים שקוראים אותם, ויש ספרים שחווים אותם. HOPE
ספר שירה שהוא חווית שירה תלת ממדית
ומשתייך בבירור לסוג השני. חוויה רגשית חושית ורוחנית הנשארת עם הקורא הרבה אחרי
סגירת הספר.
מדובר באסופת שירים עדינה ועוצמתית
כאחד, הכתובה בעברית ובאנגלית, ומצליחה לגשר בין שפות, עולמות ונימי נפש. שחף משה
יוצרת קול נשי אינטימי וצלול, כזה שלא חושש להישיר מבט אל המקומות הפגיעים ביותר –
אך עושה זאת ברוך, בחמלה ובאומץ נדיר.
ייחודו של הספר טמון לא רק בתוכן, אלא
גם בצורה. בהשראת עולם השירה המדוברת, הטקסטים מקבלים חיים חדשים דרך סימונים
גרפיים מקוריים קווים חוצים, הפסקות לא
שגרתיות ותנועה בתוך השורה – שהופכים את הקריאה לחוויה כמעט מוזיקלית. המילים אינן
נשארות על הדף; הן נעות, נושמות, נשמעות. זהו ניסיון אמנותי מוצלח לפרוץ את גבולות
השירה הכתובה ולהפוך אותה למרחב תלת־ממדי של תחושה וקול.
מעבר לאסתטיקה, זהו ספר של מסע פנימי.
השירים נעים בין גבולות לפריצה שלהם, בין כאב לתקווה, בין שבר לצמיחה. מתקיים כאן
דיאלוג מתמשך של המשוררת עם עצמה כנה, חשוף ומלא חמלה שמוביל את הקוראת דרך תהליך
של התבוננות, קבלה ותיקון.
העיסוק בנושאים אוניברסליים כמו זהות,
אהבה, פחד, ריפוי והתחדשות מאפשר לכל קוראת למצוא את עצמה בין השורות. יש משהו
כמעט תרפויטי בקריאה – תחושה שמישהו מצליח לנסח במילים את מה שלפעמים קשה לומר
בקול.
"HOPE" אינו רק שם זו מהות
זהו ספר שמזכיר בעדינות אך בעקביות
שגם בתוך המורכבות הגדולה של החיים, תמיד קיימת אפשרות לתנועה, לדמיון, ולתקווה.
OPE
הוא ספרה הראשון של שחף משה, בת 25. בוגרת תואר ראשון בחינוך ובתוכנית
רב־תחומית במדעי הרוח שעיקרה לימודי מגדר ובלשנות, ומאמנת כושר מוסמכת. תחומי
החינוך והתנועה מעצבים את זהותה ואת נקודת מבטה על העולם. היא מתארת שהכתיבה
מזכירה לה בכל פעם מחדש שעדינות היא צורה של כוח, ומראה לה כיצד תפיסה פמיניסטית
עשויה להתממש ביכולת לייצר לעצמה מקום דרכה – בגוף, במחשבה ובמילה.
על הפרויקט היא מספרת – "Hope נוצר
ביום של התרוממות רוח, שבו תפיסת המציאות
שלי השתנתה לנגד עיניי ברכות ובעדינות
בעקבות שיחות עם אנשים מרגשים סביבי. המציאות כאילו הפצירה בי: "שימי לב. כל
היופי כאן מסביב יכול להיות שלך אם רק תבחרי להבחין בו, לתעד אותו, להוקיר את
ה'יש' שבתוכו. וכך בחרתי, וכתבתי שיר תחת הכותרת Hope,
שלימים הפך ל- Hope 1.
ביום העוקב בחרתי לשים לב בשנית, וכתבתי את Hope 2.
המשכתי, יום אחרי יום. בהתחלה לשבוע, שהמשיך לחודש, שנמשך לשנה וחצי של כתיבה
יומיומית. בכל יום - טקסט. החוק היחיד: לכתוב, בכל דרך שהיא, מה חוויתי, מה למדתי,
מה הרגשתי. בהתחלה באנגלית, שהיא עבורי רחוקה ושכלתנית, ואחר כך בעברית, שפת ליבי
הקרובה, שבה ושדרכה גדלתי, הזורמת בעורקי מחשבתי."
Hope 457
| על מה את מתנצלת?
על הצומת בין מגדר ותנועה, האופן בו
ההבניה החברתית מכוננת את המופע של הגוף הנשי במרחב
כשאת אומרת חזקה,
על מה את מתנצלת?
*
בבואת הגבולות משתקפת,
נאספת, עוטפת
את הגוף החסר.
נשימה עמוקה
מחזיקה | ומנפחת את כלוב הצלעות,
כאילו מתירה לנסות,
להרגיש את קצה היכולת
בעשר אצבעות קטנות.
מקדש טיפוחייך.
את יודעת?
גם בזהירות יש סכנה.
מחוות איטיות, מהוססות,
מרחיקות אותך מן ההגנה
שלך.
את רגילה להתפשר
כמו משקע טל
באוויר רווי באחרים.
וזו לא גזירת גורל.
ההינתנות היא כמו לוותר,
לספר את עצמך למישהו אחר
בעיניים שלו.
בשבילו.
האבנים הגדולות על כתפי הגוף הקטן,
החוקים שמעבר לזמן,
מצמצמים את המרחב
לכדי בושה צורבת, שיכאב.
משא הסחיבה מעייף.
והשחרור יש בו משהו מלטף.
סוחף.
*
כשאת אומרת חזקה,
אני רואה אותך נוכחת,
נועזת, בוטחת
בחציית הגבולות,
בביטחון שאת מקומך
לא צריך לצמצם.
לסכם.
כעסי פעימות הלב
דופקים על קירות בית המשפט
ואין גופך אשם.
כשאת אומרת חזקה
אני אומרת מובילה,
יכולה | ולא מתנצלת
שאת יכולה
ושאת
רוקדת
עולה לרגל
אל שרירים ומערכות
מקדש טיפוחייך
בבעלותך, אחות.
הוצאת ספרי ניב/ עריכה: שחר אדר/
עיצוב כריכה ועימוד: אסתי ניסן/ הפקה ועיצוב גרפי: ספרי ניב/ 165 עמודים 2026.
תגובות
הוסף רשומת תגובה