"כשכבר לא היה מקום בנפש" מאת אליה אלמקיס

 

"כשכבר לא היה מקום בנפש" מאת אליה אלמקיס

מסמך אנושי חשוף, מטלטל ובלתי מתפשר. במרכז הספר עומדת עדותו של ילד רך שנחשף מגיל צעיר מדי לעולם של פגיעות ותקיפות מיניות, חוויה שסדקה מן היסוד את התפיסה שלו לגבי ביטחון, אמון והגנה.

הגיהינום של הילדות: פגיעה בנפש הרכה

הפגיעה המינית בגיל הרך היא חוויה שבה הגבולות הגופניים והנפשיים נפרצים בטרם עת. אליה מתאר תחושה של כבילה מצב שבו "ידיים גדולות" חודרות לא רק אל הגוף, אלא משתלטות על הנפש כולה. עבור ילד קטן, חוויה כזו מייצרת בלבול עמוק, אשמה ואובדן זהות. הכאב מפסיק להיות מאורע חיצוני והופך לחלק מהמבנה הנפשי שלו.

האשפוזים והתחתית

כאשר אין לטראומה מקום להכיל אותה, היא מתפרצת בצורת הרס עצמי, פגיעה באנשים קרובים והתמודדות נפשית מורכבת. הספר אינו פוסח על הקטעים האפלים ביותר:

אשפוזים פסיכיאטריים: המקומות שנתפסים לרוב כסוף הדרך, כחלל שקשה לצאת ממנו.

התנדנדות בין חיים למעלה: תחושת המלכוד בין הרצון לסיים את הסבל לבין הדחף השורשי לשרוד.

הסבל הסביבתי: ההבנה הכואבת שבתוך ההתרסקות האישית, גם הסביבה הקרובה והאוהבת נפגעת.

"בין החיים לבין המוות, בין התרסקות לבין התרוממות... קיים אדם."

נקודת התפנית: מבחירה בצל לבחירה באור

הכוח האמיתי של הספר טמון במעבר מפאסיביות של קורבן לאקטיביות של משתקם. מתוך "השבר הגדול", אליה מקבל החלטה אמיצה:

לקיחת אחריות: להפסיק להגדיר את עצמו רק דרך מה שנעשה לו, ולהתחיל להגדיר את עצמו דרך מה שהוא בוחר לעשות עכשיו.

בנייה מחדש: איסוף השברים לידי תהליך שיקום הדרגתי, עקב בצד אגודל.

הפיכת הכאב לכוח: שימוש בניסיון החיים הקשה כמנוע לצמיחה, להבנה עמוקה של הנפש ולמתן תקווה לאחרים.

"כשכבר לא היה מקום בנפש" הוא ספר מרגש לכל מנתח, מטפל, או אדם המבקש להבין את עומק השפעתה של טראומה מינית בגיל הרך. אליה אלמקיס לא מציע פתרונות קסם, אלא מעניק תיאור כואב, כנה ומלא הודיה על הדרך החוצה מתוך החושך. זהו סיפור על תעצומות נפש אדירות ועל הוכחה שגם מהמקומות הנמוכים ביותר אפשר לצמוח מחדש.

 

זהו סיפור חיים קשה, כואב, מטלטל ומזעזע – סיפור חייו של הכותב, היום בן 20, אשר מספר על רכבת ההרים הנוראה שהיא חייו, ועל ההווה והעבר הקרוב, שיש בהם הרבה מאוד אופטימיות.

 

הוא כותב בתחילת הספר לקוראיו כך: 'אתם הולכים 'לפגוש' אותי באופן הכי אישי, הכי סודי והכי כן שאפשר.... נצא למסע אחורה בזמן אל ילדותי. לזיכרונות, לכאבים, להדחקות ולהשלכות... נפסע לאורך השנים ונתקדם עם הזמן אל המעשים, החוויות, המחשבות, הטעויות, החלומות'.

 

אליה חווה מקרה נוסף של פגיעה מינית, כשהוא בן 9 בלבד, מנער בן 16, וממשיך להידרדר: ראשית, הוא מתחיל לעבוד בשעות לא שעות בפיצרייה, כשהוא בן 12. הוא מידרדר נפשית ופיזית ומגיע לתהומות שקשה לתארן במילים. משם הוא מתחיל אט־אט לעלות, גם בזכות הכתיבה המרפאה, וכיום הוא במקום אחר – בתקווה לחיים טובים יותר גם בהמשך.

 

"כשכבר לא היה מקום בנפש" הוא מסמך אנושי נוגע ללב. קשה שלא להתכווץ, לכאוב, לדאוג ולהתמלא עצב מקריאת מסלול חייו של הכותב, מסלול חיים קשה, כואב, מחריד אפילו, שלא פשוט לקרוא, וקשה מאות מונים לחוות. אפשר רק לתאר מה עבר עליו באותם ימים נוראיים, ומה הוא 'סוחב' מהם עד היום. העובדה שהוא הצליח להתגבר על כך, להשתקם, להתחזק, מעידה בעיקר על אופיו המיוחד, על היכולות המופלאות שלו ועל חסינותו, שוודאי פיתח עם השנים בשל נסיבות החיים. ההתאוששות הזו, כניגוד לפרק הראשון והקשה של חייו, יכולה לשמש השראה ולעודד אנשים רבים, ודאי צעירים, שנמצאים במצב קשה.

 

הסיפור של אליה הוא הוכחה חיה לכך שגם מהמקומות הכי חשוכים אפשר לצמוח, להצליח ולהאיר לאחרים את הדרך.

 

אליה אלמקיס, יליד 2005, הוא מאמן אישי ומרצה להתמודדות עם טראומות ושינוי הרגלים. "כשכבר לא היה מקום בנפש" הוא ספר הביכורים שלו.

הוצאת ספרי ניב/ ליווי בכתיבה: שרון בן חמו/ עיצוב כריכה: נתנאל נידם/ הפקה ועיצוב גרפי: ספרי ניב/ 177 עמודים 2026.