יתומת צה"ל מאת דנה לביא
יתומת צה"ל מאת דנה לביא
ספרה האוטוביוגרפי של דנה לביא, שאביה נפטר בעת שהותו במילואים בשנת
1981 דנה הייתה בכיתה א' כשהאירוע הזה התרחש. דנה בת יחידה שגדלה עם אם מפנקת
ומגוננת גדלה מאז עם הדימוי 'יתומת צה"ל'. בספרה מתארת דנה את חייה מאז היותה
ילדה ועד התבגרותה, לימודיה, נישואיה והפיכתה לאם. הספר מוקדש לאימה האהובה רחלה
סלע, לבעלה האהוב יהודה ולשלושת ילדיהם: אליה, בניה ומיה. הכי קשה עבורה מתארת דנה
היו הטכסים בבית הספר היסודי, בה קיבלה מעמד רשמי של יתומת צה"ל.
"יתומת צה"ל" מאת דנה לביא, אינו ספר עצוב על מוות. הוא מציג בפעם הראשונה בספרות
העברית בצורה ייחודית וכנה את עולם היתמות והשכול הישראלי מנקודת מבטה של דנה,
ילדה בת שש, בת יחידה להורים גרושים שאביה נפטר במהלך שירות המילואים."
'הספר מציג את החיים בצל התווית "יתומת צה"ל" את המשא
הנפשי, המשפחתי, הלאומי והאישי הכבד של התווית אותה נשאה לאורך ילדותה, נעוריה
ובגרותה.'
'הספר מתאר את ההשפעה האמיתית של השכול, לא זו המדוברת בימי הזיכרון
הממלכתיים ציבוריים אלא דווקא האישית והפרטית זו שנשארת לאחר שימי הזיכרון
מסתיימים והוא מדבר לכל אדם שחווה אובדן והצליח לאחריו לחיות חיים מלאים, למצוא
שמחה, אהבה, מטרה ומשמעות.'
'הקורא מלווה את דנה לאורך השנים בהתחלה כילדה ונערה מופנמת ושקטה
שהתביישה ביתמות שנכפתה עליה ולא נתנה לה מקום. מאוחר יותר כאישה צעירה שהקימה
משפחה ללא מודל זוגי או משפחתי לשאוף אליו. ובהמשך מספר את סיפורה האופטימי,
משועשע, מלא התקווה והאהבה אל הנוער אותו היא מחנכת מעל לעשרים שנה.'
"שנאתי להיות יתומה. להרגיש את העיניים מתבוננות בי בכל טקס יום
הזיכרון בבית הספר, בטקס ב"יד לבנים", בטקס שליד הקבר בגבעת חיים. מבט
של רחמים? לא, תודה. אני אסתדר נהדר בלעדיו. השתדלתי מאוד להפריע, להציק, להצחיק,
לעשות הכול כדי לא להיות שם, בטקס עם השירים העצובים, המילים הדוקרות והפתוס הנשפך
לכל עבר. "איך נפלו גיבורים?" שאלו שם. אבא שלי בהחלט לא היה גיבור,
חשבתי". (מתוך הספר)
"יתומת צה"ל" הוא ספרה
הראשון של דנה לביא.
למרות השכול המבצבץ מבין השורות מדובר
בספר אופטימי המלמד על נחישות ואופי של דנה והצמיחה שלה מעבר לגורל הפרטי שלה.
הוצאת ספרי ניב/ עריכה: בר פסח/ הפקה
ועיצוב גרפי: ספרי ניב/ 143 עמודים 2020.
תגובות
הוסף רשומת תגובה