הרצון לדייק במילים מאת טליה קמרי

 

הרצון לדייק במילים מאת טליה קמרי

על הדיוק שבכאב, על המרחב שבנפש: "הרצון לדייק במילים"

ישנם ספרים שקריאתם מרגישה פחות כמו דפדוף בעמודים, ויותר כמו האזנה לפעימות לב. "הרצון לדייק במילים" מאת טליה קמרי (בהוצאת ספרי ניב) הוא בדיוק ספר כזה. זהו אוסף נוגע ללב וחשוף של שירי פרוזה וליריקה שנכתבו בגוף ראשון, ומצליחים ללכוד רגעים חומקים של קיום, כאב וצמיחה, ולשזור אותם לכדי יצירה שלמה של התבוננות עצמית עמוקה.

קמרי מביאה אל הדף קול נשי-רגשי צלול, שאינו חושש להביט למורכבות בעיניים. דרך תחנות חייה השונות, היא מובילה את הקורא ביד בוטחת אך רגישה דרך סמטאות של אובדן והשלכותיו, קונפליקטים רגשיים סוערים, ותהליכים ממושכים של השלמה וריפוי. לצד אלה, הספר נוגע בשאלות אמוניות קיומיות ובמסע של חזרה בתשובה – לא מתוך עמדה מטיפה, אלא מתוך חיפוש כנים אחר עוגן ומשמעות בתוך עולם רועש.

המפגש עם האחר: השבר והריפוי במחלקה הסגורה

אחד הנדבכים המרתקים והמטלטלים ביותר בספר נשען על חוויותיה הייחודיות של הכותבת מעבודתה במחלקה סגורה לילדים ונוער. בשירים אלו, קמרי מפנה זרקור רגיש ונואש לעיתים אל עולמם של המטופלים הצעירים.

היא מתארת ברגישות כירורגית את רגע גילוי המחלה, את חוויית האשפוז המנתקת, ואת ההתמודדות היומיומית עם נפש פצועה. השירים הללו אינם נשארים בגדר תצפית מהצד; הם הופכים לכתב שותפות גורל אנושי, המעניק קול למי שקולם לרוב אינו נשמע.

האור שבקצה המילה: הומור כתרופה

למרות התכנים המורכבים והעיסוק המוגבר בכאב, "הרצון לדייק במילים" אינו ספר מדכא. קמרי משלבת בחוכמה ובמינון מדויק נימים של הומור דק. ההומור בשירים משמש כבולם זעזועים נפשי; הוא ממתן את עוצמת הפגיעה, מנגיש את המורכבויות המהותיות, ומזכיר לנו שגם בתוך החושך הגדול ביותר של חיי היומיום, תמיד קיים סדק שדרכו יכול להשתחל האור.

"הרצון לדייק במילים" הוא ספר נוגה אך מלא תקווה. טליה קמרי מוכיחה בשירתה שהדיוק במילה הוא לעיתים הצעד הראשון לקראת הדיוק בנפש. זהו ספר מרגש לכל מי שמבקש למצוא מילים לכאביו שלו, ולכל מי שמאמין בכוחה של המילה הכתובה לרפא, לחבר ולנחם.

 

"הרצון לדייק במילים" הוא ספרה הראשון של טליה קמרי.

 

טליה קמרי: "בגיל עשר התייתמתי מהוריי. סלדתי מרחמים, ראיתי באובדן חולשה ומוגבלות, ורציתי בכל כוחי להרחיק את הכאב. לא הבנתי עד כמה הוא קרוב אליי, עד שאט אט התמלאתי חורים בעצמי. לימים הבנתי שאני חייבת לעצור. להרגיש את עצמי, להכיר בחורים, ולהחליט איך אני מביטה בהם: האם כנקודות אור, כפתחים לנשימה, או כחורים שמרוקנים אותי ומטביעים את נשמתי. בחרתי לנשום דרכם, לכבד אותם ולתת להם מקום, בתקווה שאולי יום אחד יגלידו. ידעתי שיותירו צלקות, והתפללתי שיהיו עדינות, כאלה שאוכל להביט בהן בלי להיבהל".

 

 

הגאווה מעוורת את עיני המטפסים

 

ואם טיפסת כה גבוה קרוב לעננים,

החמצן כמעט אוזל וסותם את המילים,

ההשלכות כבר ילוו אותך ביום מן הימים

היכן תתפוס, שלא תמעד, ותספור את הכחולים

ואיך תחזיק את התרמיל שהתמלא לו בבושה

אתה מחכה לחבלים שיאספו את החולשה

מחפש פיסה קטנה להניח את ראשך

הבנת שעצים תרצה לראות רק לצידך.

 

 

אסיר נמלט

 

מחר יש לו תור למומחה נפשות,

שיביט ויהנהן, ימיין את הרגשות.

"טוב, נתחיל בתיקונים, חבל על כל דקה,"

התעודות שלו תלויות בכל פינה.

כולך מוצף, רק רוצה להתיר את הספקות,

הם יפתחו את השמיים, אבל ישנו את הטיסות.

אז הוא ישאל, וגם יבדוק את עומקם של הסדקים,

ימלא כמה דפים, וימשיג את הכאבים

לסיכום גם יחייך, ויתחיל בהסברים,

אתה מבין כבר את הכול, נפרד מפרק בחיים.

אתה יוצא, ושוב מרגיש שהפסדת במלחמות,

אתה לא כל כך טוב בהמסת החלומות

ואיך תאמר למשפחה, לחברים בעבודה –

"לראשונה אתמול אובחנתי, אני חולה במחלה."

תיאלץ להיפרד מחייך הישנים,

להילחם שוב בספקות על אהבה ללא תנאים,

אולי עדיף להיות חולה במחלה של הפרקים,

לעזאזל, למה הגעתי לדייק ת'כאבים.

אתה משחרר את המילים, זה יעזור שוב לעבד,

המחברת לא מוותרת, מתחיל להיפרד

היא נרטבת, והדיו מתעלם מלכלוכים.

האם כולם כך יתעלמו ויחבקו ברחמים?

נפרד מעברך הנקי ללא רבב,

מתקופות בלי מרשמים, אך מלב בשדה הקרב.

מהצהרה בפני כולם – "אני חף מרישומים,

בחוץ חופשי אבל אזוק, אסיר נמלט של החיים."

אתה נפרד, אבל שמח, יוצא מבור מלא בורות

משלים לאט עם עצמך, נלחם חזק בשביב עצבות,

בקרים טובים עם קצת לכלוך וכדורים בשלל צבעים

אתה יוצא זכאי בדין, אסיר נמלט מכאבים.

 

הוצאת ספרי ניב/ עריכה: מולי גולדברג/ עיצוב כריכה ועימוד: מיכל עוזרי/ הפקה ועי158 עימוד ועיצוב גרפי: ספרי ניב/ 158 עמודים 2026.