אחרון יהודי השטעטל מאת עוגן ר. לעווי

 

אחרון יהודי השטעטל מאת עוגן ר. לעווי

מה משמעותו של הזיכרון כאשר הוא נכפה על אדם עוד בטרם גיבש זהות משלו? מה הפירוש הריאלי והרגשי של הצורך לגדול בתוך עולם שנמחק, להיבנות מתוך שברים של ציביליזציה שאיננה עוד?

 

ברומן "אחרון יהודי השטעטל" מאת עוגן ר. לעווי (בהוצאת "סטימצקי"), השאלה הקיומית הזו אינה נותרת בגדר מופשט פילוסופי בלבד היא מהווה את התשתית הנפשית והעלילתית של הספר כולו. זהו אינו רק סיפור חייה של דמות יחידה, אלא מפת-דרכים רגשית של דור שלם שנולד אל תוך ה"אחרי": דור שני לשואה שגדל בצל החורבן, תחת המגף הטוטליטרי-קומוניסטי, בטרם יצא למסע חיפוש אחר בית וזהות.

הילדות בצל הטרנס-דוריות: לחיות בין זיכרונות שלא חווית

אחת התמות המרכזיות שמציב הרומן היא העברה בין-דורית של טראומה (Transgenerational Trauma). עבור הגיבור, העיירה היהודית (השטעטל) על גדות הדנובה אינה מקום פסטורלי, אלא חלל מלא ברוחות רפאים ובשתיקה כבדה.

שתיקת הניצולים כמבנה זהות: הניצולים המקיפים את הנער בונים את חייהם מחדש על חורבות העבר, אך שתיקתם אינה היעדר מילים – היא נוכחות פעילה ומעיקה. הילד נאלץ לנסות ולעבד חוויות שלא חווה בעצמו, ולפתוח פתח אל זיכרונות של אחרים.

תחושת הזרות והבגידה: הגדילה בתוך עולם פצוע מייצרת זרות כפולה: זרות כלפי הסביבה החיצונית השוינת והעוינת, וזרות פנימית הנובעת מהפער שבין תמימות הילדות לבין משקל החורבן ההיסטורי. תחושת ה"בגידה" הצפה בספר נובעת לעיתים עצם הניסיון לחיות, לשמוח ולשאוף קדימה בעולם שכולו צדק קיומי שנסדק.

בין הפטיש לסדן: יהדות, טוטליטריות ורדיפה

ממד מרכזי נוסף המעניק לרומן את עומקו ההיסטורי והאנושי הוא ההקשר הגיאופוליטי. הגיבור אינו גדל רק בצל שואת אירופה, אלא נאלץ להתמודד במקביל עם המציאות הקומוניסטית-טוטליטרית של אוקראינה/אירופה המזרחית שלאחר המלחמה.

העקירה, הגלות והאשליה של "עולם חדש"

חלקו השני של הסיפור מתחקה אחר העקירה מהשטעטל והיציאה אל העולם הגדול – מסע של הגירה, לימוד שפות חדשות ואימוץ זהות חדשה, המוביל בסופו של דבר גם לעלייה לארץ ישראל.

 

"העבר אינו נעלם, הוא רק משנה את שפתו."

 

הרומן נוגע בדיוק בנקודה שבה מהגרים ופליטים רב-דוריים מגלים את האמת הצינית והכואבת: גיאוגרפיה אינה מרפאת זהות.

ההסתגלות החיצונית מול הזיכרון הפנימי: הגיבור יכול להחליף שפה, לעבור ארץ ולנסות לבנות את עצמו מחדש בהתאם לתוכניות שארגז הכלים שלו מהשטעטל סיפק לו. אך המפגש עם ה"עולם החדש" מבהיר לו שהשורשים שלו – על כל הצלקות, האובדן והחורבן שבהם – נטועים עמוק בתוכו.

החיפוש אחר "בית": מושג הבית ברומן אינו נכס גיאוגרפי, אלא ניסיון מתמיד לאחות את השברים בין מאיפה באת (עולם שנמחק) לבין מיהו האדם שנהפכת להיות.

ספרו של עוגן ר. לעווי מצליח לזכך חוויה אנושית והיסטורית מורכבת במיוחד. לגדול בעולם שנמחק עוד לפני שהספקת להבין אותו פירושו לשאת על גבך את תפקיד "המשמר" ו"השורד" בו-זמנית.

 

זהו רומן מרגש, נוגע ללב ובעל חשיבות ספרותית והיסטורית, המעניק קול צלול ונוקב לדור השני לשואה – דור שנולד אל תוך השתיקה וההרס, אך מצא בתוכו את העוצמה לבנות חיים, להיאבק על זהותו, ולחפש בית בעולם שמשתנה ללא הרף.

 

בכתיבה צלולה, מאופקת ועוצמתית, נפרש מסע אנושי עמוק אל תוך הזיכרון, הזהות והמאבק למצוא מקום בעולם לאחר שהעולם הישן חדל להתקיים.

 

עוגן ר. לעווי בספרו צולל אל הזיכרון היהודי במזרח אירופה בלי לעשות הנחות ובלי רומנטיזציה של העיירות הציוריות שנכחדו בשואה. המסר שלו רלוונטי יותר מתמיד: בכוחה של הרוח האנושית לקום מחדש גם מתוך ההרס הגדול ביותר, השאלה היא מה הוא המחיר שעל היחיד לשלם בעבור התקומה הזאת.

זהו רומן רחב ידיים, עמוק וכואב שמראה את החיים היהודיים בעיירה ללא רומנטיקה וללא נוסטלגיה. יש בו תיאור של נוקשות דתית, עוני, מאבקי כוח פנימיים ומאבק מתמיד על הישרדות. יהודי העיירה שפטו זה את זה בחומרה והתחרו ביניהם על פרנסה. התושייה של יהודי הקהילה עזרה להם לשרוד תוך כדי התמודדות קיומית בלתי פוסקת. דווקא הכנות והצגת המורכבות של חיי העיירה עושה את הספר למרתק, אנושי ואפילו אכזרי לעיתים. 

עוגן מתאר בספרו את המחנות ואת צעדות המוות והסיפור הופך קשה לעיכול. הוא מתאר בשפתה של האם רעב קיצוני, קור, השפלות ואובדן מוחלט של אנושיות. במצעדי המוות מתו אנשים, אחרים נאחזו בפיסת לחם מצילת חיים וחלק מהניצולים הצליחו לשרוד רק בזכות רגעים קטנים של מזל או עזרה מקרית. באחד הקטעים הוא מספר את סיפור האחים גשי ואלפרד שהצליחו לשרוד את צעדות המוות ואת מחנה מאוטהאוזן בזכות כמה כיכרות לחם ושומן חזיר שגנבו.

הכתיבה של עוגן ר. לעווי נעה בין כאב לצחוק, בין תיעוד לאירוניה, בין טרגדיה לקומדיה. דרך סיפורים קטנים על כינור, על סיר ברכבת, על כומר שמעניק סוכרייה, על נכה שמצלצל בפעמוני הכנסייה, על צועני מתקן כינורות או על אם שמזייפת את תעודת הזהות שלה  מצליח עוגן לספר לא רק את סיפור השואה, אלא גם את הסיפורים על החיים אחריה.

"אחרון יהודי השטעטל" הוא ספרו הראשון של עוגן ר. לעווי. עוגן הוא דור שני לשני הורים יוצאי מחנות ריכוז שגדל בתוך זיכרונות השואה. השתיקות, הפחדים הקיומיים, ההתפרצויות והבדידות הפכו לחלק בלתי נפרד מילדותו. הוא מתאר בספר ילדות מוקדמת של ניכור תמידי - כאילו נשאר קשור לעולם המתים של הוריו ומשפחתו.

עוגן ר. לעווי: "באמצעות גיבורי הספר אני מנסה להציג תמונה על עולמם הרגשי של יהודים גלותיים בעירה יהודית פוסט שואה תחת שלטון קומוניסטי וגם לנסות להבין מה פירוש להיות יהודי גם בלי קשר לדת ולדתיות. דבר נוסף שהייתי רוצה להסביר הוא חשיבותה של המדינה היהודית ליהודים הגלותיים גם אם לא ביקרו בה מעולם - לא חשיבות למען ביטחונם האישי הפיזי, אלא  חשיבות פסיכולוגית-נפשית".  

 

הוצאת סטימצקי/ עורכים: הגר ינאי ועמיר שינקמן/ עורכת משנה:
 זוהר בן יאיר/ ציור על העטיפה: עמוס וון גלדר/ ציורים בפרק משפחת קאופמן: עליזה לעווי עומר/  עיצוב העטיפה: סטודיו סטימצקי/ עימוד: ענת ניסן/ 267 עמודים 2026.