ילדה ללא מוצא מאת הודיה ירחי
ילדה ללא מוצא מאת הודיה ירחי
על הספר והכאב שמאחוריו
"ילדה ללא מוצא" מאת הודיה ירחי, היוצא לאור בהוצאת ספרי
ניב, הוא הרבה מעבר לרומן מרגש ומרתק. זהו ספר שנכתב ממעמקי הכאב, מתוך הזיכרון
החי, ומתוך אמונה יוקדת ועמוקה שגם לילדים השקופים ביותר בחברה אלו שקולם נאלם בין במסדרונות המערכת מגיע שיראו
אותם, שיקשיבו להם, ושיכירו בקיומם.
הבית שאיננו בית
יש ילדים שנולדים אל תוך בית. גם אם הבית הזה אינו מושלם, יש להם
מיטה שמחכה להם בערב, כוס שמישהו יודע בדיוק היכן היא מונחת, ריח מוכר במסדרון,
ואדם אחד לפחות שקורא להם בשם כאילו השם
הזה שייך באמת למישהו בעולם.
אבל יש ילדים שגדלים אחרת. לא בתוך בית, אלא בין מקומות:
בין חדרים שלא הספיקו להתרגל
אליהם,
בין אנשי צוות שמתחלפים ללא הרף,
בין מסגרות שמגדירות אותם עוד
לפני שהספיקו להכיר אותם,
ובין מבוגרים שמחליטים עבורם,
שוב ושוב, לאן יועברו, אצל מי יישנו, מי יאכיל אותם ומתי ייקחו אותם הלאה.
הילה כהן לוי הייתה אחת מהילדים האלה.
הילה הוצאה מביתה בגיל שנה וחצי בלבד. היציאה הזו לא התרחשה מתוך רגע
אחד של דרמה קולנית, אלא מתוך מציאות ממושכת, שקטה ושוחקת שלא השאירה ברירה. אִמה,
אישה צעירה המתמודדת עם מחלת נפש קשה (סכיזופרניה), לא הצליחה להעניק לה את מה שכל
ילד זקוק לו נואשות כדי לגדול ולהתפתח: יציבות, שגרה, החזקה ורצף. זה לא קרה מפני
שלא הייתה באם אנושיות, ולא מפני שלא כאב לה אלא מפני שהמציאות הנפשית המורכבת שבתוכה חייתה,
טרפה שוב ושוב גם את כל מה שהיה בה נכון וטוב לתת.
הודיה ירחי מצליחה לפרוט על מיתרי הלב ברגישות מופלאה. היא מביאה אל
קדמת הבמה סיפור אנושי, חשוף ונוגע ללב, המאלץ את הקורא להביט במקומות שנוח לנו
לרוב להתעלם מהם. דרך דמותה של הילה, הרומן מעניק פנים ושם לאותם ילדים שקופים,
ומזכיר לנו את החשיבות העצומה של חמלה, מבט בגובה העיניים, והצורך הבסיסי של כולנו
במקום אחד בעולם שנוכל לקרוא לו "בית".
השנים חלפו. הילה גדלה בתוך מערכת שראתה אותה לעיתים, אך לא תמיד
הבינה. מערכת שניסתה לסייע, ולעיתים גם הצליחה, אך לא תמיד ידעה להחזיק מספיק זמן
כדי שהחסד יהפוך לרצף. אנשים באו, נשארו קצת, עזבו. היו מי שפגעו, היו מי שהתעלמו
והיו גם כמה נדירים שהושיטו יד בלי לבקש ממנה להיות ילדה אחרת כדי לקבל אותה. ובתוך
כל זה, הילה פיתחה מנגנון אחד פשוט ונורא: להישאר. לא להתפרק עד הסוף. לא להיעלם. לא להאמין יותר מדי, אבל גם לא להפסיק לגמרי. רק להמשיך.
אולי דווקא מתוך המקום הזה נולדה הבחירה שלה במשפטים. לא מאהבה מופשטת
לחוקים או לתקדימים, אלא מתוך צורך עמוק להבין מה קרה שם, בכל אותם מקומות שבהם
מבוגרים היו אמורים לראות ולא תמיד ראו. להבין איך מערכת יכולה גם להגן וגם
להחמיץ. להבין מה גורם לילד להיסגר עד כדי כך, עד שגם כשהוא עומד מול מבוגר שרוצה
לעזור, הוא כבר לא מצליח להאמין לו. בשנת 2040, כשהיא כבר שופטת נוער בירושלים,
מגיע אל שולחנה תיק אחד .עוד תיק, לכאורה, בין עשרות אחרים. אבל לא באמת.
זהו תיק של נערה בת ארבע־עשרה. שותקת, פגועה, חשד לאלימות ולהזנחה,
אי־שיתוף פעולה. שמה דריה אלון. השם אינו מוכר להילה. גם הפנים אינן מוכרות לה. אבל המבט - כן. זה לא עוד תיק. זו לא עוד ילדה. זו מראה. והפעם, בניגוד לכל אותם מבוגרים שהסתכלו בעבר עליה ועל ילדות כמוה ואז
המשיכו הלאה - הילה לא מתכוונת להסתכל הצידה.
ספר מומלץ בחום, שאינו מרפה מן הלב גם זמן רב לאחר סיום הקריאה.
ילדה ללא מוצא הוא סיפור על ילדות שנשברת
בשקט, על מערכת שלא תמיד מגיעה בזמן ועל הרגע הנדיר שבו מישהו בוחר להישאר. זהו
ספר על כאב - אבל גם על אפשרות.
על אובדן - אבל גם על תיקון. ועל דבר אחד פשוט שיכול לשנות חיים: להיות האדם שלא זז. זהו סיפור השראה אמיתי לקוראים במיוחד לאלה שמתמודדים עם טראומות דומות.
הודיה ירחי (26) היא משפטנית ובוגרת מסגרות
חוץ־ביתיות, הפועלת למען זכויות ילדים ובני נוער. היא שואפת להתמנות בעתיד לשופטת
נוער ולפעול לשינוי מציאות חייהם של ילדים המתמודדים עם נסיבות חיים דומות לאלו
שחוותה. "ילדה ללא מוצא" הוא ספרה הראשון.
הודיה ירחי: "הספר
הזה נכתב מתוך הכאב שילדי פנימיות חווים,
כאב שאני מכירה מקרוב, כמי שגדלה במסגרות חוץ ביתיות, בחרתי להפוך את החוויות האלו
לסיפור שמשלב מציאות ודמיון".
הוצאת
ספרי ניב/ עריכה: איריס מרטינז קליין/ עיצוב כריכה ועימוד: אנסטסיה כץ/ הפקה
ועיצוב גרפי: ספרי ניב/ 119 עמודים 2026.
תגובות
הוסף רשומת תגובה